החיים עצמם

בשנה שבה נכדים כמעט ולא ראו את סבא וסבתא שלהם מעבר לזום, הכי מתבקש זה להפוך את מון וריי לסבא וסבתא בעצמם. ולפניכם התוצאה, כנראה

יש תקווה. אם מקשיבים לגוף, אם סולחים לו ומשתפים אותו בדרך- החיוך יחזור וגם התאבון לאוכל. היום אני משיק בבלוג את קטגוריית המתכונים לחולי קרוהן

פעם בכמה זמן אני מוצא את עצמי משתף אתכם קצת יותר לעומק במתחולל בחיי. שנייה לפני שאני משחרר את הטקסט לאוויר, אני שואל את עצמי …

לפני 15 שנה נקלעתי בטעות להוטל קוסט בפריז. זה היה בשבוע האופנה והלובי היה גדוש צלמים, דוגמניות, סמים והזיות מהלכות. הייתי צעיר ונרגש ודי תמים,

בגיל 13 התחילו הכאבים ואיבוד השליטה, המבוכה וחוסר הידיעה, האימה וקץ התקווה, ובתום תשעה ירחי לידה הפציע לעולמי הקרוהן המחורבן. אישפוזים ובדיקות, אינקוויזיציה והתעללות ולבסוף

כשהייתי ילד ממש קטן, בטח בן חמש או ארבע ושלושה חודשים, הייתי חוזר מהגן של ויקי ושושי הביתה ברגל, בדרך כלל יחף, כי בשנות השמונים

חריימה בלי דג לשירנקה. חלה קריספיית מהתנור. אורז לבן לא קשור אבל היא רצתה ואני לא מתווכח איתה אף פעם, כי אז ילך לה התאבון

חמש בבוקר. פאקינג חמש בבוקר השכמתי היום. אדם המתאגרף היה עסוק בלחלום בתאילנדית, קים האצנית בטח עדיין נחרה בקצב של ק״מ לדקה, אבל אני הקצתי

בגיל 5 סידרתי בגינה שולחן עם כסאות ומפה לבנה. הכנתי כרטיסים שכתוב עליהם חמישה שקלים (אמא ספרנית ואבא פדגוג התעקשו מגיל אפס על דקדוקי השפה

אתחיל מהסוף: בשבת בצהריים אני אפר את החוק ואפתח את המרפסת של סוסו דיזינגוף. ממשלת ישראל מוזמנת לחפש אותי. חופי הים מפוצצים. איקאה וגני הילדים.

אני לא יודע בדיוק מתי יעלה הבלוג לאוויר אבל אני יודע ללא צל של ספק שתי עובדות מרכזיות: תמיד האמנתי שכשהבלוג יעלה (אני מתכנן את

אחרי עוד ארוחה מצויינת בפרנצ'י בפריז ניגשתי לשף המסעדה, גרגורי מרשאן, להחמיא לו על הטעמים, היצירתיות והסטייל הבלתי נגמר של שני המקומות שלו (מסעדה ומולה