על אבהות

אני לא יודע בדיוק מתי יעלה הבלוג לאוויר אבל אני יודע ללא צל של ספק שתי עובדות מרכזיות:

1. תמיד האמנתי שכשהבלוג יעלה (אני מתכנן את הבלוג במחשבותיי בערך מהיום ששירנקה נכנסה להריון) יהיה בו טור על האבהות.
2. אין ספק שהתפרצות הקורונה שינתה את כל "האבהות" עבורי.

אף פעם לא קיננה בי התשוקה להפוך לאבא. יש לי אבא נפלא. יש לי אמא יוצאת מן הכלל. למרות העליות והמורדות והשינויים במצבי הרוח שלי, בסך הכל אין לי תלונות על המצב המשפחתי בו גדלתי, בטח ובטח אני מבסוט עד הגג מהתא המשפחתי שהקמנו, שירנקה, גולי ואני. 

פתאום, כמו הרבה דברים בחיים, זה החל לצוץ בי. תחושה לא מוסברת כזו. דחף בלתי נשלט. לפתע פתאום רציתי ילד קטן. אני לא יודע אם הרצון לילד נבע מהרצון ההישרדותי להמשכיות או בכלל ליצור אדם ולעצב אותו כפלסטלינה ביד אמן מנוסה. אני גם לא יודע האם העדפתי בן או בת, ואני בטוח בטוח לא ידעתי איזה צונאמי משוגע הולך להכות אותי בפרצוף בשנייה ששמעתי בחדר הלידה את הבכי של ריי שנולד בדיוק ב20:54. הגל השני הגיע במהירות והתנפץ על פניי שתי דקות מאוחר יותר כשמון נשלפה מאמא וונדרוומן שלה והחלה לבכות בידיים של צוות הרופאים, שעטפו את התאומים המהממים שלנו במגבות וכובעי צמר ומיד טסו איתם, בלי ששירן הספיקה לראות אותם, לפגייה. חדר 1. טיפול נמרץ פגייה. האימה. נישקתי את שירן המטושטשת וטסתי אחרי הרופאים לפגייה. כמו סהרורי חתמתי מיד על כל טפסי הבירוקרטיה והלכתי לצפות במי שעתידים ממש בקרוב לטלטל לשירן ולי את כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על העולם.

מגיע לאינקובטור הראשון. זכר כדר (הולכים בפגייה רק עם שם האם) 1.520 ק״ג. מבקשים שאזוז הצידה. אחות חביבה משכה אותי לאינקובטור השני. נקבה כדר 1.730 ק״ג. מון שלי שמנמנה יותר. ד"ר עמית רואה שאני מבוהל ומסביר לי שהם מתקשים בנשימה ותוך כדי הסערה הזו אני מצליח להבחין איך מחדירים לגוזלים שלי צינורית הנשמה. טס כמעט בלי נשימה לחדר ההתאוששות. שירנקה מסטולה ממשככי כאבים, שואלת את ד״ר עידו אלדר- רופא הפוריות שלנו, והאיש שליווה אותנו במשך שנתיים שלמות לרגע המיוחל – תגיד, אני כבר אמא? מה ששירנקה לא הבינה אז זה את העובדה המאד קטנה וזניחה ששירן כפי שהיא הכירה אותה לא קיימת יותר. נולדה אמא שירנקה. האמא המושלמת, חוקרת, לומדת, מנסה, מטפלת, מחנכת, מגדלת ומרעיפה חום ואהבה שיכולים להניע את הכדור הכחול שלנו ממסלולו. לא יכולתי לצפות למתנה גדולה יותר מזו.

ואני? עם יד על הלב לקח לי רגע. אמרתי בלי סוף כמה אני אוהב אותם, וכמה הם יפים וחמודים אבל האמת היא שאני לא יודע כלל אם אהבתי אותם. אני לא יודע בכלל מה הרגשתי. הייתי נוירוטי ולחוץ. עייף וכועס. שמח ועצוב. מערבולת של רגשות.

חודש בפגייה. ימים שלא נגמרים, לילות ארוכים. מג'נגל בין העבודה לבין בית החולים. בין הפגייה לשירנקה שבמחלקת יולדות. לומד כל יום אינספור דברים שלא ידעתי על קיומם. לעשות סטריליזיציה ולחשב תמ"ל. להחליף חיתול ואפילו להאכיל עם זונדה ואז עם צינורית קטנה ומה זה קנגרו, וסקין טו סקין, סטורציה וכמובן כמה חשוב הקולסטרום לתינוק הרך.

חודש חלף. שירנקה כבר מזמן חזרה הביתה וכל יום ולילה נסענו בלי סוף לבקר את הפגים באינקובטורים. ואז יום אחד התקשרו והודיעו לבוא לאסוף את המלאכים הביתה. אני זוכר שהנחתי אותם בלול שלהם יחדיו, הסתכלתי עליהם ואז לים שנשקף בחלון ולא הבנתי מה קורה עכשיו. מה לכל הרוחות אני אמור לעשות עם השני יפי תואר האלו שנמים כה חזק בלול החדש והמבריק שלהם. 

הימים חלפו. העבודה גוזלת אותי, אני מרגיש שאני לא מספיק לתת מעצמי לילדים. רואה איך שירנקה כבר אמא מנוסה ואיך הקטנים מתמסרים אליה. ואני עדיין עצבני ולחוץ, עייף ומצוברח, מתקשה בהאכלה ומחתל באופן מאד רשלני.

ואז במוצ"ש אחרי שלושה חודשים ראש הממשלה הכריז על בידוד והסגר והפסקת העבודה. כמו רובוט על ספידים הרגשתי שהחיים כבר לא יהיו אותו הדבר וארזתי את כל המשפחה מתל אביב האהובה הרחק דרומה להורים. רציתי גינה. ידעתי שנשתגע בין ארבעה קירות. בלי עזרה. לא פשוט. אם אני טועה תמיד אפשר יהיה לשוב לעיר שלנו. 

אני כותב את הטור הזה כשהתאומים בני ארבעה חודשים ושבוע. אנחנו כמעט חודש בדרום. העבודה שלי התחרבנה, החופים סגורים, סוסו במתכונת סופר מצומצמת. פרוייקטים עתידים נדחקו והתפוגגו, והחיים, החיים שונים לחלוטין. נקודת האור שגורמת לי כל יום להתעורר בחיוך ולככת לישון מאושר זו הזכות העצומה והאדירה והבלתי ניתנת לתפיסה: להיות 24/7 עם שירנקה והילדים. ללמוד אותם, להכירם, לדבר איתם ולחתל כראוי. לשיר להם ולרקוד לצידם, לראות אותם מחייכים לראשונה ואפילו לצפות בלייב בפעם הראשונה שריי הצליח להתהפך בחוסר שליטה מרשים מהבטן לגב. שירן בסבלנות מלמדת אותי איך להרדים ולקלח ומה מותר ומה אסור. 

הקורונה ימח שמה הפכה את העולם שלי שנית רק למהפך שהתאומים גרמו לו: להיות אבא.
והיום ללא צל של ספק: אבא מאוהב עד הירח וחזרה.