אי אפשר לברוח מהגורל: אני טבח

בגיל 5 סידרתי בגינה שולחן עם כסאות ומפה לבנה. הכנתי כרטיסים שכתוב עליהם חמישה שקלים (אמא ספרנית ואבא פדגוג התעקשו מגיל אפס על דקדוקי השפה ותקינותה) הכרחתי את המשפחה לקנות כרטיס למסעדה שלי – בה אגיש ארוחת בוקר ביום שבת.

מגיל 13 עד 23 אכלתי שבוע כן שבוע לא. הקרוהן הפציע בחיי, וחיבל לי בחדוות האכילה (והחיים) וגרם לי להעריך את האושר שחבוי בביס טוב.

בגיל 22 טעמתי חסה ועגבנייה אחרי 7 שנים לפחות שלא העזתי. זה קרה שבועיים אחרי השחרור מהאשפוז הקשה ביותר שהיה לי באיכילוב, הזמנתי כמה חברים קרובים הביתה וניסיתי להכין המבורגר לבד בבית. מהלחמנייה דרך הרוטב, הירקות והבשר.

בגיל 19 הגעתי לניו יורק ואחרי יומיים מצאתי את עצמי מבשל במסעדה בעלת שני כוכבי מישלן. הסו שף האכזר צעק עליי שאתחיל לטוס כי אני איטי כמו צב. צעק והנחית על שולחן העבודה שלי מיליון קילו של בשר מפורק לגלגל בתוך קרפים דקדקים למנת הבראנץ'. ואני, אני בסה״כ רציתי לטייל ולגלות קצת יותר טוב מי ומה אני בכלל.

הכרתי את שירנקה בזכות מנה שאכלתי בניו יורק בגיל 31. זו הייתה מנה שהוגשה לי במסעדה החדשה שהוקמה על חורבתיה של המסעדה בה עבדתי 12 שנה קודם.

בזכות האוכל בחיי זכיתי לכתוב ספר מתכונים לסובלים ממחלות מעי דלקתיות, ואני נפגש עם מאות ילדים חולים ואני רוצה להאמין שהשיחה איתם מעניקה להם תקווה שהכל יהיה טוב תמיד. אני יודע שלי זהמאד עוזר. אם הצלחתי לגרום לילד אחד לחייך אפילו לכמה שניות – אני מאושר.

המחלה העניקה לי פרופיל 21 ושחרור מהצבא. לפני שאני בורח לניו יורק החלטתי ללכת עם חלום ילדות להיות איש תקשורת והתנדבתי לגל״צ. הייתי ילד מוזר ומפוחד ואת הלילות העברתי באולפן ציפורי לילה או בשינה אצל סבא וסבתא שלי ברמת אביב. במקום התעסקות בתקשורת מצאתי את עצמי מגלה את גואטה ואבו חסן. את הרומני ואת ההוא שהכין קבב חריף ושכחתי את שמו. בין מבזק למבזק אפילו ברחתי פעם לדיקסי עם חיילים נוספים. אוכל עניין אותי יותר.

כשעזבתי את הצבא עזבתי גם את הסבא והסבתא, וכאות תודה על האירוח בישלתי להם ארוחה זוגית. סבתא שלי אמרה: ״אתה חייב לפתוח מסעדה״. סבא שלי השתיק אותה ואמר: ״השתגעת, את רוצה נכד עני?״
אוכל, כתיבה ורכבת הרים של שמחה ועצבות התכנסו בחיי לאינספור סימנים משמיים. גורל או קארמה. אני כותב על זה תוך כדי שאוכל עיג'ה במטבח שאני בונה לעצמי בגינה במושב. לא משנה מה אני עושה ולאן אני בורח: הכל נכתב כבר עבורי.
בתמונה: 2007 אללה יסטור.