לכולנו מגיע לאכול את החיים

בגיל 13 וחמישה חודשים צעדתי לראשונה על המים. סתם, לא באמת אבל זה בדיוק הגיל בו הבנתי שחיי הולכים להשתנות מהקצה אל הקצה.
חליתי בקרוהן.

תחילת שנות ה90. המידע על המחלה ודרכי הטיפול בה היו מוגבלים ביותר.
מאות רופאים, מאבק אינסופי של אבא שלי ברחבי העולם למציאת תרופה או לפחות משהו שיקל על הכאבים האיומים, ההתעלפויות, התכווצויות, המשבר הנפשי.
הייתי ילד חזק מאד ומאד אהוב ובבת אחת הפכתי שבר כלי, רזה, חלש, חיוור ובלי יותר מדי חברים. לא יודע כמה ברחו ממני כמו כמה באמת איפשרתי למישהו או מישהי להתקרב אלי.
הנשיקה הראשונה, החברה הראשונה, בית הספר וההווי וכל מה שילדים בגיל הזה רוצים ועושים נעלמו מחיי. ביליתי עם אינפוזיות בסורוקה ולמדתי על בשרי בדיקות מהאינקוויזציה.
אני יכול לספר פה שעות על גבי שעות על הטראומה שחוויתי, על חוסר ההבנה של הסביבה ואפילו של הרופאים, המלחמה של ההורים שלי למעני ומה לא. ואני עושה זאת לא מעט בבלוג שלי.

המטרה של הפוסט היום היא דווקא לתת תקווה לאלפי הילדות והילדים שחלו בקרוהן, קוליטיס, מעי רגיז או כל רגישות עזה במעיים.
יש תקווה. אם מקשיבים לגוף, אם סולחים לו ומשתפים אותו בדרך – החיוך יחזור וגם התאבון לאוכל.

היום אני משיק בבלוג את קטגוריית המתכונים לסובלים ממחלות מעי דלקתיות.
המון מתכונים שבדקתי בעצמי וגיבשתי בעזרת מחלקת הנוער של שערי צדק שבירושלים בניהולו של ד״ר דן טרנר המקסים באדם.
לאחרונה אני עובד ולומד על דיאטה ושיטת תזונה שמקלה מאד על הבטן, ומי יודע, אולי אף עוזרת בהחלמתה.

אל תאבדו תקווה. החיים יפים. מגיע לכם לאכול אותם❤️