כשהייתי ילד ממש קטן, בטח בן חמש או ארבע ושלושה חודשים, הייתי חוזר מהגן של ויקי ושושי הביתה ברגל, בדרך כלל יחף, כי בשנות השמונים בכפר, לאף אחד לא היה אכפת שילד בן ארבע ושלושה חודשים או אולי חמש, יצעד מהגן של ויקי ושושי את כל הדרך על החול החם, ואפילו על קוצים ליד הרפת ועד הבית ברגל יחף.
זו הייתה תקופה יפה ואחרת, תמימה ורגועה, כמו עולם שונה לחלוטין שבו היו הרבה פחות כללי זהירות וקבוצות ווטסאפ טרחניות וסאחיות של הורים לילדים בכיתה א׳.
לא הייתה קורונה ואלכוג'ל ובגדול חייתי בארמון בנוי ערימות חציר ונחשים, ישנתי באוהל בגינה, הייתי מביא בכד אלומיניום חלב לא מפוסטר מהרפת בשביל שוקו חם וסך הכל, החיים היו אחלה וזה אחלה עולם.
בכל אופן הייתי מגיע הביתה, וכמו חולה או.סי.די עם קבלות, בתקופה שעדיין לא שמעו על או.סי.די הייתי פותח את הדלת של הבית, מניח את הציור שציירתי בגן על השולחן (האמנתי בגלל הוריי שאני מינימום ואן גוך) פותח את דלת המקרר, שותה פטל, והולך לסלון, מדליק טלויזיה ומנמיך לחלוטין ואז שולף תקליט מארון התקליטים ומניח בפטיפון לשמוע תמיד את הסבון בכה מאד של צביקה פיק ומיד אחר כך את זרעים של מסטיק. נטע הייתה האלילה שלי. הזבל הזאת היו לה זרעים של מסטיק ובקיץ גדל לה מסטיק אדום.
אני זוכר שהתפללתי לאלוהים בכל קבלת שבת בכפר שכשאהיה גדול יהיה לי עץ של מסטיקים. השנים חלפו. נטע הזבל נעלמה מחיי, וגרוע מכך מסטיקים הפכו מגומי מתוק ומענג לחרא עם פי.הייץ׳ נמוך ונטול שמחת חיים, שבזמן שמלבין לך את השיניים, הוא דואג להשמיד לך את התקווה לעתיד טוב יותר.
היום, אני אני כבר מעל ארבעים. יש לי עץ של המבורגר ועץ של פיצה. אני שוקל לזרוע בעתיד עוד זרעים שבעונה המתאימה ובדיוק ברקע שהגורל קבע, ינבטו מתוכם חלומות טעימים.
שמעו, אולי אני בן 40 ולא ארבע ושלושה חודשים, אבל אני עדיין מאמין בזרעים ופיות עם כנפיים זוהרות, ושכל ילד צריך שתיהיה לו פיה עם מסטיק כמו נטע.
הולך להחביא למון וריי זרעים מתחת לטטרה.
אני מת, מת לדעת אילו פלאים ינבטו מהזרעים שנמצאים כעת בחלומות שלהם.
