אחרי עוד ארוחה מצויינת בפרנצ'י בפריז ניגשתי לשף המסעדה, גרגורי מרשאן, להחמיא לו על הטעמים, היצירתיות והסטייל הבלתי נגמר של שני המקומות שלו (מסעדה ומולה יש את הבר יין ויש גם בצד סניף טו גו).
מרשאן מצדו חייך חיוך נבוך ואמר ששמע על הסצינה הקולינרית בישראל והבטיח לבקר.
שאלתי אותו מה סוד הקסם שלו, האם הכמות העצומה של הלקוחות באה אך ורק בגלל האוכל הטעים? התשובה שלו הייתה זהה לתשובה של מריו בטאלי כששאלתי אותו את אותה השאלה בניו יורק: "אוכל טעים זה מובן מאליו, אם הוא לא טעים תסגור מיד.
״מה שחשוב זה הערך הנוסף: סיפור מעניין, סטייל, חיוך ללקוח או כל דבר אחר שאתה טוב בו.״
רציתי לרדת עליו או לספר לו בדיחה כושלת כדי שאוכל לסיים את הפוסט הזה באמירה הקבועה שלי: "לא צחק",
אבל היה לי פיפי ובדיוק נגמר התור לשירותים הכה קטנים במסעדה שלו. אז אמרתי לו שתודה לאל נגמר התור ואני טס לשירותים ושהשירותים פיצים ושאני חושש שבטעות אטבע באסלה בגלל הצפיפות.
לא צחק.
